צפדת

צפדת, פלצת או טטנוס, היא מחלה קשה שעשויה אף להיות קטלנית. היא נגרמת מהשפעת רעלן (טוקסין) בשם טטנוספסמין, המיוצר על ידי חיידק הנקרא Clostridium tetani.

בדרך כלל ההידבקות מופיעה בעקבות חשיפה לחיידק החודר לגוף דרך פצע מזוהם, דקירה עמוקה או חתך. התסמינים השכיחים ביותר הם התכווצויות לא רצוניות של שרירי הלסת, קשיי בליעה וצפידה בשרירי הגוף. צפידה היא התקשחות של השרירים וזהו למעשה המקור לשמה העברי של המחלה.

היפוקרטס היה הראשון שתיעד ותיאר את המחלה וכבר במאה החמישית לפנה"ס תועדו תצפיות קליניות לא מעטות של צפדת. יחד עם זאת, היה זה רק במאה ה-19 כשנמצא הגורם הברור למחלה. שני רופאים הצליחו לזהות את הגורם לצפדת: הרופא הרוסי נסטור מונסטירסקי ב-1883 והרופא הגרמני ארתור ניקולאייר ב-1884. במלחמת העולם הראשונה יושם בהצלחה לראשונה בהיסטוריה חיסון סביל לצפדת.

מה הם הגורמים לצפדת?

החיידק שמחולל את המחלה נמצא בקרקע ובעיקר באדמות חקלאיות. בנוסף ניתן למצוא את החיידק בצואה ובמעיים של חתולים, עכברושים, כבשים, סוסים, שרקנים, תרנגולים ובקר. נבגים של החיידק נמצאים בעיקר בקרקע מזובלת, על העור החי, בהרואין מזוהם ומתחת לציפורניים. ישנן ארבע צורות מובחנות של צפדת להלן:

• מקומית – הכוונה היא לצפדת שלא מתפשטת מעבר לגבולות האזור הפגוע. צורה זו אינה שכיחה.
• צפלית – זיהום החודר לגוף החולה דרך האוזניים. גם צורה זו נחשבת לנדירה יחסית.
• כללית – זוהי הצורה השכיחה ביותר, המאפיינת כ-80% מהמקרים.
• יילודים – צורה זו אופיינית יותר למדינות מתפתחות ונגרמת בין השאר כתוצאה מתנאים היגייניים לא נאותים בזמן הלידה.

מה הם התסמינים של צפדת?

התסמין הראשון המופיע לאחר ההדבקה הוא התכווצות לא חמורה במיוחד בשרירי הלסת. לאחר מכן מופיעים תסמינים נוספים הכוללים שרירים תפוסים בצוואר ובגב, קשיי בליעה והתכווצות חזקה של שרירי הבטן. התהליך הנ"ל מתפתח בהדרגה ומתפשט לכל שרירי הגוף. בשלב מסוים עוצמתו כה חזקה עד שנוצרים קרעים בשרירים ואפילו שברים בעצמות. ההתכווצויות העוצמתיות הן תוצאה של הטוקסין טטנוספסמין, החוסם שחרור של גליצין ו-GABA, המיועדות לרסן את התכווצות השריר.

בנוסף החולים בצפדת סובלים מעלייה של חום הגוף בשתיים עד ארבע מעלות צלזיוס והתקפים של דופק מהיר והזעה מוגברת. ההתכווצויות של השרירים נמשכות בין שלושה לארבעה שבועות ומשך ההחלמה יכול להגיע למספר חודשים. שיעור התמותה העולמי מצפדת עומד על 50 אחוז.

כיצד מאבחנים צפדת?

האבחון של צפדת נחשב לפשוט יחסית שכן התסמינים האופייניים למחלה קלים מאוד לזיהוי. יחד עם זאת, ישנן לא מעט מחלות אחרות שיכולות לגרום לעוויתות שרירים, המזכירות את ההתכווצויות הרלוונטיות לצפדת. למרות זאת ניתן לקבוע בדרגת סבירות גבוהה שהחולה סובל מצפדת אם התסמינים האופייניים הופיעו לאחר חבלה או פציעה שאירעו לאחרונה.

במקרים מסוימים משתמשים במבחן הספטולה. ספטולה הוא מקלון עץ שטוח ודק המשמש להחזקת הלשון של הנבדק בזמן בדיקת גרון. אם ישנו חשש להדבקה בצפדת, ניתן להשתמש במקלון זה כדי לאשש את האבחנה: לצורך ביצוע הבדיקה מחדירים את המקלון לעומק הגרון של המטופל. אם המטופל סובל מטטנוס, הנוכחות של הספטולה תגרום לעווית לא רצונית בשרירי הגרון, סגירה של הפה ונשיכת הספטולה. לעומת זאת בנבדק בריא, הנוכחות של הספטולה תגרום לרפלקס הקאה וכן לניסיון להוציא את המקלון מהפה.

כיצד מטפלים בצפדת?

הטיפול הראשוני כולל ניקוי יסודי של הפצע או החתך ובהמשך הסרה של הרקמה הפגועה באמצעים ניתוחיים אם מדובר בפצע גדול במיוחד. לאחר מכן ניתנת לנפגע תרופה אנטיביוטית הנקראת מטרונידאזול על מנת לצמצם את אוכלוסיית הפתוגנים. בשל החשש שפניצלין יגרום להחמרת ההתכווצויות, לא נהוג להשתמש בסוג זה של אנטיביוטיקה. יש להבין כי התרופה האנטיביוטית לא משפיעה על הרעלנים שמשחרר החיידק ולכן יש לתת גם נוגדנים הפועלים נגד הטוקסין.

המחלה ניתנת למניעה באמצעות חיסון טטנוס. כיום מומלץ לתת חיסון דחף אחת לחמש שנים ובמקומות רבים ברחבי העולם, מקובל לתת זריקת דחף במקרים שבהם פצוע הדקירה לא זוכר מתי חוסן לאחרונה.