שחפת היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי חיידקים, שבדרך כלל פוגעת בריאות. יחד עם זאת, המחלה יכולה להשפיע גם על איברים אחרים בגוף. תופעה זו מתרחשת בכ-15% מהחולים בשחפת. המחלה החוץ ריאתית יכולה לבוא לידי ביטוי באופן מפושט (שחפת חוץ ריאתית מיליארית) או כמחלה מוחית (שחפת מנינגיאלית).
כמו כן השחפת החוץ ריאתית יכולה לבוא לידי ביטוי במוקדים שחפתיים במפרקים ובעצמות ובאופן עקרוני המוקדים של המחלה יכולים להופיע בכל אחד ואחד מאיברי הגוף.
רק אחד מכל עשרה אנשים הנושאים את חיידקי השחפת יפתחו מחלה פעילה. למרבה הצער, ללא טיפול כמחצית מחולי השחפת ימותו כתוצאה מסיבוכי המחלה, הפוגעת קשות ברקמת הריאה.
מה הם הגורמים לשחפת חוץ ריאתית?
החיידק שגורם לרוב מקרי השחפת הוא Mycobacterium tuberculosis. החיידק התגלה על ידי רופא גרמני בשם רוברט קוך ב-1882. הוא עובר מאדם חולה לאדם בריא על ידי טיפות של רוק הנפלטות בזמן השיעול. בשלב הראשוני של תהליך ההדבקה, החיידק מצליח לחדור לריאה ולהתמקם באזור התחתון-אמצעי שלה, תוך שהוא יוצר מוקד שחפתי ראשוני. מוקד זה נקרא Ghon focus (מוקד גון) וממנו המחלה מתפשטת אל קשרי הלימפה שבשערי הריאות. מוקד ריאתי שמתווסף למוקד הנמצא בשער הריאה, נקרא Ranke's complex ומהריאות, המחלה יכולה להתפשט לכל חלקי הגוף.
שחפת חוץ ריאתית מתפתחת בעיקר בחולים בעלי מערכת חיסונית חלשה או מדוכאת ובילדים קטנים. כך לדוגמה, כמחצית מחולי האיידס שידבקו בשחפת, יפתחו מחלה חוץ ריאתית.
מה הם התסמינים של שחפת חוץ ריאתית?
ב-90% מהמקרים שבהם המחלה הופכת לפעילה, היא תערב את הריאות של החולה. במקרים האלו התסמינים יכללו כאבי חזה, שיעול כרוני, כאבי ראש, אובדן של התיאבון, ירידה לא רצונית במשקל, קור לילי, נטייה להתעייף בקלות ועוד. ב-20-15 אחוז מהמקרים, המחלה תתפשט אל מחוץ לריאות (שחפת חוץ ריאתית). המוקדים העיקריים שבהם מתמקמת המחלה החוץ ריאתית הם קרום הריאה, מערכת העצבים המרכזית, בלוטות הלימפה בצוואר, במערכת השתן והמין, במפרקים ובעצמות.
שם המחלה משתנה בהתאם לאתר הספציפי שבו התפתחה. למשל מחלה הפוגעת במערכת האורוגניטלית נקראת urogenital tuberculosis, שחפת חוץ ריאתית המערבת את הפלאורה נקראת tuberculous pleurisy ושחפת חוץ ריאתית המערבת את מערכת העצבים המרכזית נקראת tuberculous meningitis.
כיצד מאבחנים שחפת חוץ ריאתית?
באופן כללי שחפת מאובחנת באמצעות מבחן טוברקולין, המבוסס על חלבון בשם טוברקולין, המופק מחיידקי השחפת. כאשר אדם שחולה בשחפת נחשף לחלבון זה, תופיע אצלו תגובה אלרגית עורית. כאשר תוצאות המבחן מאששות את החשד לכך שהנבדק סובל משחפת, יש לבצע צילום רנטגן של החזה במטרה לאשר את הממצאים. רופא המשפחה יפנה את המטופל לביצוע בדיקה לאבחון שחפת, אם ידווח על התסמינים האופייניים למחלה.
נכון להיום ישנן שתי דרכים שבהן ניתן לבצע את הבדיקה. הראשונה כוללת שריטה של העור (מבחן פירקט) והשנייה כוללת הזרקה של טוברקולין (מבחן מנטו). החיסרון של מבחן הטוברקולין הוא שבמקרים מסוימים, התגובה העורית תעיד על הדבקה, בזמן שהחולה בריא. תופעה זו מתרחשת למשל בנבדקים שקיבלו חיסון נגד שחפת בעבר. אי לכך, פותחה בדיקה נוספת לאבחון של שחפת, הנקראת בדיקת קוונטיפרון.
בבדיקה זו נוטלים דגימת דם מהנבדק וחושפים את הדגימה לטוברקולין. לאחר מכן מודדים בבדיקת ELISA, את כמות האינטרפרון גמא, שהופרשה מתאי הדם הלבנים בעקבות החשיפה. כביקורת, מדגירים דגימה נוספת עם חלבון הגורם להפרשת אינטרפרון (פיטו-המגלוטנין) ובנוסף מדגירים במבחנה נוספת, דגימת דם בשילוב עם תמיסת מלח פיזיולוגית. אם לאחר ההדגרה, כמות האינטרפרון במבחנה שבה נחשפה הדגימה לטוברקולין היא 15% לכל היותר מהכמות שהופרשה בעקבות החשיפה לפיטו-המגלוטנין, ניתן לקבוע שהנבדק לא חולה בשחפת.
היתרון של בדיקה זו הוא שאין סיכון לקבלת תשובה חיובית שגויה על רקע חיסון לשחפת. כמו כן, בעוד שבבדיקות האחרות יש לשוב למרפאה כדי שניתן יהיה להעריך את ממדי התגובה האלרגנית, הרי שבמקרה הזה יש להגיע למרפאה רק פעם אחת לצורך דגימת הדם.
כיצד מטפלים בשחפת חוץ ריאתית?
הטיפול במחלה משתנה בהתאם למצב מערכת החיסון של המטופל, לאזור שבו ניתן הטיפול בעולם ולהנחיות של רשויות הבריאות המקומיות. בגדול ישנן ארבע תרופות אנטיביוטיות הנינות כיום כתרופות קו ראשון לחולי שחפת: Ethambutol, Pyrazinamide, Rifampin ו-Isoniazid. לרוב הטיפול יכלול שני שלבים מרכזיים הנמשכים כחצי שנה ובהם יינתנו מינונים שונים של מספר תרופות במקביל.
הואיל ומשך הטיפול ארוך במיוחד, אין זה פלא שישנם חולים רבים שלא מתמידים בו ולא מסיימים את המשטר התרופתי לפי ההנחיות שניתנו להם על ידי הרופא המטפל. הטיפול התרופתי הכולל שילוב של מספר תרופות, גורם להקלה בתסמיני המחלה תוך מספר שבועות בלבד. יחד עם זאת, הפסקת הטיפול לאחר היעלמות התסמינים, עלולה בהחלט לגרום להתפרצות מחודשת של המחלה. מעבר לכך, חולי שחפת ונשאי שחפת שהתחילו טיפול תרופתי והפסיקו אותו מבעוד מועד, תורמים בזאת להתפתחות של זני חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה.