שחפת היא בין גורמי התמותה המובילים בעולם בכל הגילאים. למעשה ברשימת גורמי המוות הזיהומיים, שחפת ממוקמת במקום השני (איידס עדיין גורמת ליותר מקרי מוות מדי שנה).
שחפת היא מחלה חיידקית ולפני פיתוח האנטיביוטיקה, כמחצית מהחולים הלכו לעולמם כתוצאה מסיבוכי המחלה. כיום לעומת זאת, שיעור התמותה משחפת במדינות העולם המערבי נמוך מאוד ועומד על 0.3:100000. לעומת זאת כשמדובר בשחפת שנגרמה על ידי חיידק בעל עמידות לאנטיביוטיקה, שיעור המוות גבוה מ-70%.
מה הם הגורמים לשחפת?
החיידק שגורם למחלה נקרא Mycobacterium tuberculosis. הוא התגלה לראשונה ב-1882 על ידי רופא גרמני בשם רוברט קוך ומסוגל לחיות הן בבני אדם והן בבקר. הוא עובר מאדם חולה לאדם בריא כאשר האדם הסובל ממחלה פעילה משתעל או מתעטש, שכן הוא מצוי בטיפות הרוק של אנשים חולים.
החיידק חודר בהדבקה הראשונית לריאות של אדם השואף את טיפות הרוק שנפלטו מפיו ומאפו של האדם החולה ומתיישב בעיקר בחלקים התחתונים-אמצעיים של הריאה. באזור זה החיידק יכול ליצור מוקד הנקרא מוקד גון (Ghon focus). מהריאות החיידקים יכולים להתפשט לקשרי הלימפה בשערי הריאות ומשם להמשיך ולהתפשט לכל הגוף.
יש לציין כי רק אנשים הסובלים משחפת פעילה של דרכי הנשימה, כלומר שחפת המערבת את מיתרי הקול, הגרון או הריאות, יכולים להדביק אנשים אחרים. כאשר השחפת מערבת באופן בלעדי אנשים אחרים, המחלה אינה מדבקת. זאת כיוון שכפי שציינו, החיידקים עוברים מאדם חולה לאדם בריא באמצעות טיפות הנפלטות בזמן עיטוש או שיעול.
עוד יש לציין כי האנשים שנמצאים בסיכון להידבק בשחפת הם אלו שנמצאים בקרבתו של חולה שחפת ושחלקו עם חולה שחפת פעילה של דרכי הנשימה חלל משותף במשך יותר מ-24 שעות. כפועל יוצא מכך, אדם הנחשף לחולה שחפת לזמן קצר, לא נמצא בסיכון להידבקות במחלה.
מה הם התסמינים של שחפת?
יש לציין כי פחות מעשרה אחוז מהאנשים שנדבקו בחיידק השחפת, אכן יפתחו במהלך חייהם את תסמיני המחלה. מבין אלו שיפתחו את המחלה, כ-75% יסבלו מכאבים בחזה, גניחת דם (ליחה דמית), הזעה לילית, עייפות ניכרת, ירידה במשקל, כאבי ראש ושיעול כרוני הנמשך יותר משלושה שבועות. יתר החולים יפתחו דלקת קרום המוח, דלקת של חלל החזה, חזרת בקשרי לימפה, חולשה בשרירי הרגליים וכאבים בעמוד השדרה. כל זאת בנוסף לתסמינים שהוזכרו לעיל.
בשנים הראשונות לאחר החשיפה לחיידק השחפת, הסיכוי לכך שהמחלה אכן תתפתח, תהפוך לפעילה ותבוא לידי ביטוי בתסמינים קליניים, הוא הגבוה ביותר. לאחר מכן, הסיכוי לכך יורד. נשאים הנמצאים בסיכון מוגבר לפתח את תסמיני המחלה הם בעיקר אנשים עם מערכת חיסון חלשה או מדוכאת כמו חולי איידס או חולי סרטן, ילדים עד גיל ארבע ואנשים הסובלים ממחלה כרונית כמו אי ספיקת כליות או סוכרת.
כיצד מאבחנים שחפת?
ישנן מספר שיטות לאבחון שחפת, אך הפופולארית ביותר היא מבחן מנטו. בבדיקה זו מזריקים לעור של הנבדק תמיסת טוברקולין (חלבון המופק חיידקי שחפת) ולאחר שתיים עד שלוש יממות בודקים את התגובה של הנבדק לנוכחות החומר בגופו. אם הנבדק נושא את החיידק, תופיע התקשות באזור ההזרקה ואם הנבדק טרם נחשף לחיידק, לא תופיע כל תגובה. החיסרון של בדיקה זו בא לידי ביטוי בכך שתתפתח תגובה חיובית באנשים שקיבלו בעבר חיסון לשחפת (BCG), גם אם לא נחשפו מעולם לחיידק עצמו.
כדי לנטרל את החיסרון הנ"ל, כשבודקים אדם שקיבל בעבר את החיסון לשחפת, ניתן לבצע בדיקת דם לאבחון המחלה, הנקראת בדיקת קוונטיפרון. הבדיקה כוללת נטילת דגימת דם וחשיפת הדגימה לאנטיגנים שמציגים חיידקי השחפת. אם הנבדק נחשף בעבר לחיידקי השחפת, תאי הדם הלבנים שבדגימה יפרישו ציטוקין הנקרא אינטרפרון גמא.
לעומת זאת, נבדקים בריאים לא יפרישו את הציטוקין וזאת גם אם חוסנו בעבר נגד שחפת. כביקורת מדגירים דגימת דם שנלקחה מהנבדק עם חלבון הגורם להפרשת אינטרפרון (פיטו-המגלוטנין) ובנוסף מדגירים חלק מדגימת הדם עם תמיסת מלח פיזיולוגית (תגובה שלילית). אם כמות האינטרפרון שהופרשה לאחר החשיפה לטוברקולין עומדת על 15 אחוז ומטה מהכמות שהופרשה לאחר החשיפה לפיטו-המגלוטנין, ניתן לקבוע שהנבדק לא נחשף לחיידקי השחפת.
כיצד מטפלים בשחפת?
בדרך כלל הטיפול כולל שימוש בארבע עד חמש תרופות במקביל במהלך החודשיים הראשונים ולאחר מכן שילוב של שתיים עד שלוש תרופות במשך חודשיים נוספים. התרופות העיקריות המשמשות כיום לטיפול במחלה הן Ethambutol, Pyrazinamide, Rifampin ו-Isoniazid.
אלו הן תרופות קו ראשון, אך במקרים שבהם החיידק עמיד לתרופות אלה, פונים לתרופות המשמשות כקו טיפול שני. קו הטיפול השני כולל מספר קבוצות כמו משפחת האמינוגליקוזידים, משפחת הקווינולינים ועוד. חשוב ביותר לטפל גם בחולים שלא פיתחו תסמינים. הדבקה שלא הובילה להתפתחות תסמינים נקראת הדבקה לטנטית ואנשים שנדבקו בשחפת ונמצאים בסיכון גבוה יחסית לפתח את המחלה, צריכים לקבל טיפול תרופתי מונע כדי למזער את הסיכוי להתפתחות המחלה.
הטיפול במקרים של הדבקה לטנטית מתבצע במספר דרכים. בין היתר הוא יכול לכלול תשעה חודשים של Isoniazid (או שישה חודשים בלבד אם החולה אינו נשא HIV וצילום החזה שלו תקין), ארבעה חודשים של Rifampin (אם מתברר שהחיידק עמיד ל-Isoniazid) או טיפול קצר יחסית של שלושה חודשים, הכולל שילוב של שתי התרופות הנ"ל.
ראו גם:
פנאומוקוק זיהום פולשני שמחייב טיפול מיידי – בדקו האם אתם בסיכון